לטאיצ'י חזות לחימתית, מה גם שמוסיפים את המילה צ'וואן (אגרוף). הטאיצ'י התפתח מאומנויות האגרוף כדי לעזור לנזירים דאז להגן על עצמם. מודל החיקוי היה מלחמה שנצפתה בין עגור לנחש ומכאן התנועות העגולות שמשלבות רכות ועוצמה.
הצ'י-קונג שמשמעו אימון אנרגיה רפואי – רוחני, והוא חלק בלתי נפרד מהרפואה הסינית, הינו אחד ממולידי הטאיצ'י. הצ'י-קונג מטפל באברים פנימיים, בערוצי זרימת האנרגיה (מרדיאנים), ברקמות החיצוניות והעמוקות כאחד, בזרימת הדם וכן הלאה…
בשל התובנות הנעלות שמהדהדות ברקע שלהם, הן הצ'י-קונג והן הטאיצ'י הינם בעלי כח חדירה אדיר אל מעמקי הגוף, וכאשר הם לובשים את אופיים המקצבי (תרגול בפרקי זמן קבועים), הם אלו שבונים בתוכנו את כוחות החיים, ומשיבים לגוף-נפש את המלאות והזרימה,את שפע החיים ואת שיעור הקומה הרוחני שמסוגל להעניק את האושר שאליו כמהה הנפש.
ההיבט הלחימתי שבטאיצ'י מומר למאבק הפרטי של כל אדם להישאר במרכז ההוויה שלו, בתוך תוכו, על אף הנסיבות השונות (נעימות או בלתי נעימות) ככל שיהיו.
היכולת להרגיש את היריב בעזרת המגע הרך, מתפתחת ליכולת להביט נכוחה בעובדות המתרגשות על האדם ולצפות את מהלכיהן. היכולת להתבונן פנימה ולשחרר את אותם החלקים בגוף ולהופכם זמינים ומוכשרים לקרב, מומרת ליכולת לצפות בתגובות ובהתניות הפנימיות ולהתירן עם הזמן.
אין פלא אפוא, שרבים מהתלמידים המצוינים זכו ב"שן-מינג" (התעלות לכדי חרות מלאה), ורבים אחרים שסבלו ממחלות קשות וחסוכות מרפא, הצליחו להירפא (רבים נרפאו גם ממחלת הסרטן).
כיום פועלות קליניקות ברחבי העולם לטיפול במחלות בעזרת הצ'י-קונג.